"בראשית ברא" – יסוד העבודה של כל השנה
ידוע הווארט שאמרו (1)ספר המאמרים ה'תשי"א
דף 59
(בהתורה של הבעש"ט).
הרביים – נשיאי חב"ד – ששבת בראשית הוא נוגע לכל השנה ואיך היהודי מעמיד את עצמו, כך יהיה כל השנה ("אזוי ווי מען שטעלט זיך אוועק שבת בראשית, אזוי פירט זיך א גאנץ יאר").
אך מדוע נאמר זאת דווקא לגבי פרשת בראשית? מדוע לא לגבי מתן תורה? והעניינים בכל הפרשיות לא חוזרים על עצמם בתורה פעם שניה, ע"כ מה השייכות של פרשת בראשית לכל
אך מדוע נאמר זאת דווקא לגבי פרשת בראשית? מדוע לא לגבי מתן תורה? והעניינים בכל הפרשיות לא חוזרים על עצמם בתורה פעם שניה, ע"כ מה השייכות של פרשת בראשית לכל השנה?
העניין של "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – שהקב"ה ברא את העולם מאין ואפס המוחלט – מכריח להגיד שעניין הבריאה נוגע תמיד, כל דקה וכל רגע. ז.א. הדבר חדש שהתהווה בששת ימי בראשית היה קודם אין ואפס המוחלט ונהיה מציאות יש שזה דבר חדש מדהים ביותר, והבריאה קורה כל דקה, ותמיד יש התהוות חדשה של אותו הדבר [ושל כל הדומם, צומח, חי ומדבר].
עוד, בעצם כל נברא מצד עצמו גם עכשיו היא אין ואפס ומתקיים אך ורק מפני שהקב"ה מהווה אותו כל רגע וממילא כל מציאותו – אלקות. ובזה יובן מדוע שבת בראשית נוגע לכל השנה כי "בראשית ברא" הוא היסוד של העבודה של כל השנה.
לכן, כשיהודי רוצה לעשות כלי לאלקות בהתעסקות בגשמיות, אך קשה לו מפני הסדר של העולם הגשמי והטבע, או נדמה לו שהוא בלתי אפשרי, בשעה שהוא זוכר ש"לעולם ה' דברך נצב בשמים" – שבאמת אין קיים עולם כלל, ומה שיש, הוא רק מפני ש"ויאמר אלקים יהי אור" – בגלל זה "ויהי אור", וגם כך עם שאר עשרה מאמרות: "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא" – ה' הסתכל בעשרה מאמרות שבתורה וברא את העולם, דהיינו שכל מציאות העולם היא רק מהעשרה מאמרות שבתורה. והיהודי יודע במילא שמציאות העולם אינה יכולה להפריע לקיום המצוות כי באותה התורה כתוב "אנכי ד' אלקיך" וכל התרי"ג מצוות.
בשעה שיהודי כולל שמציאות העולם היא התורה, אז אפילו כשהוא הולך ברחוב ומתעסק בעסקיו, הוא יגיד מאמר רז"ל, פרק תהלים, פרק משניות או פרק תניא. וע"י כל פעולה טובה שהוא יעשה הוא מכריע את המאזניים של העולם לכף זכות (2)קידושין מ, ב.. ז.א. שהכרתו ועיונו בכוונה פנימית של "בראשית ברא אלקים" היא נוגעת לכל "השמים והארץ וכל צבאם", דהיינו לכל הבריאה.
הכוונה של הווארט ששבת בראשית הוא נוגע לכל השנה, היא שזהו נוגע לכל העניינים, בין לרוחניות, בין לגשמיות. הידיעה וההכרה ש"לעולם ד' דברך נצב בשמים" הן נוגעות לא רק בעבודה רוחנית, אלא ג"כ מגרשים כל דאגות מדברים גשמיים. כי הסיבה שהוא דואג על בני, חיי ומזוני – ילדים, חיים ופרנסה, היא מכיוון שהוא שכח לרגע שהכל בא מאתו יתברך (ראה ספר התניא אגה"ק, סי' י"א).
אבל כשהוא יזכור תמיד שהכל מאתו יתברך, הוא לא ידאג כי הוא יודע ש"מאתו לא תצא הרעות"
(3)איכה ג, לה.
אלא אך ורק טוב. ובשעה שהוא כולל את זאת, הוא יראה בעיני בשר איך זאת טוב גם בטוב הנראה והנגלה.
(4)לקו"ש,
חלק א
דף 1-2.
הלכה למעשה
בנושא כיבוד אב ואם כתוב
(המשך של השבוע שעברה):
"[1.] אמרה לו אמו, עשה זאת ועשה, ואחר כך בא אביו ושאל אותו, מי אמר לך לעשות זאת. והוא מרגיש, שאם יאמר שאמו אמרה לו, יכעס אביו על אמו, אל יאמר לו שאמו אמרה לו לעשות הדבר, אע"פ שעל ידי כן יכעס האב עליו.
[2.] חייב לעמוד בפני אביו ובפני אמו."
(קצש"ע)
הנהגה למעשה
חלק ב' הסדרה של ה-48 דברים בהם נקנית התורה:
5. אימה: צריך שיש לתלמיד אימה לפני המורה. אז הוא ישים לב היטב לדבריו כדי לא להרגיז אותו.
6. יראה: צריך שיש לתלמיד יראת שמים. אי אפשר לקלוט את התורה בלי יראת שמים.
7. ענוה: כדי להשיג ידיעת התורה רק עניו – משהו שרואה את עצמו נמוך יותר מחברו – יתעלה בלימוד התורה.
הוא לא מתבייש ללמוד מאדם הכי פשוט.
8.שמחה: כדי להשיג מה שהוא לומד צריך לעשות כן מתוך שמחה.
(מעם לועז, אבות, פרק ו')
מעשה זוטא
ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בפרשה ד, ז) – התאווה והיצר הרע תמיד מגרים את לב האדם ועם זאת יש לו את היכולת לשלוט עליהם אם הוא רק יתגבר עליהם בתוקף.
