מסעי
תם עידן הנדודים במדבר, הכנות אחרונות לכניסה לארץ ישראל
פרשת מסעי למעשה חותמת את המקרא. זאת משום שספר דברים שבא לאחריה הוא כולו נאום הפרידה של משה רבנו לפני מותו – ולא דברי ה'. כלומר, תם – ולא נשלם.
מבחינת התוכן יש בפרשה שלנו הבחנה מאוד חדה בעניין עבירות: לדוגמה, תושב בארץ ישראל הלובש בגד עם שַׁעַטְנֵז אמנם ייענש, אך לא יגורש מהארץ. כך בכל עבירה - כמעט.
מה היוצא מן הכלל? יהודי העושה עבירה על טהרת הלשון והגוף
ספר יצירה מפרש זאת כך: חיי היהודי מתחיל בברית מילה – מונח שיש בו קשר לשוני בין טהרת הגוף לבין טהרת הלשון (ברית של מילה). כלומר, מי שמדבר חלילה לשון הרע גם סולל את הדרך לטומאת הגוף שלו. וארץ ישראל רגיש לכך, אפילו אלרגית! לכן "תקיא הארץ אתכם בטמאכם", כמו תגובה אלרגית.
הקשר מאיר את שתי הפרשיות האחרונות של ספר במדבר באור חדש לגמרי! אנו למדים שחוקים אלה (של טהרת הלשון והגוף) מתארים בעצם את ההכנות האחרונות לכניסה לארץ ישראל!
- פרשת מטות מתייחסת לנדרים. שכן, כפי שהוסבר, טהרת הלשון הוא תנאי מקדים לכניסה לארץ ישראל: וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'1במדבר י"ד, ל"ז
- באותה פרשה: נקמה באנשי מדין, ששלחו את בנותיהם לפתות את עם ישראל. זה מחזיר את טהרת המשפחה לקדמותה, עוד תנאי לכניסה לארץ ישראל.
- לאחר מכן, שבטי רְאוּבֵן וגָּד מזלזלים בקדושת הארץ בכך שהם מסתפקים באותו חלקה של ארץ הקודש השוכן ממזרח לנהר הירדן. מעמדה לא ברור, אבל קדושתה של חלקה זו פחותה מהאזור שממערב לנהר הירדן.
- בתחילתה של פרשת מַסְעֵי מסופר כיצד ליציאת מצרים הייתה מטרה ברורה: כניסה לארץ ישראל מיד לאחר מתן התורה.
- לאחר מכן נקבעים גבולותיה של ארץ ישראל – ארץ שיש לה מעמד שונה לחלוטין מכל שאר העולם. בהקשר זה נקבעות מצוות התלויות בארץ, כגון שמיטה, תרומות ומעשר, פאה וכו'.
- בסוף מוציאים אנו את ראשי שבט בִּנְיָמִן משבחים (במילים) את ארץ ישראל ובכך – ולהבדיל משבטי ראובן וגד המוזכרים לעיל – מראים את אהבת הארץ.
מוסר ההשכל: גם בימינו אנו מצופה ממנהל רמה גבהה יותר במידות מאשר מפועל פשוט. ואולם, כל פועל פשוט רוצה להיות מנהל! בדומה לכך יש אמות מידה גבהים יותר בארץ ישראל מאשר בגולה – השאיפה שלנו היא לגור בארץ ישראל ולהעלות מדרגה (או מספר מדרגות) במידות שלנו!
שבת שלום ומברוך
משה בולאג