המילה המדוברת
פרשת השבוע מלמדת אותנו על נדרים. לדוגמה, למישהו יש כבשה אשר נותנת לו חלב וצמר. כאשר הבעלים הופך את הכבשה לקרבן באומרו: "הֲרֵי זוֹ עוֹלָה" – אז הכבשה הופכת לקדושה, ולפיכך אסור להשתמש יותר בחלב ובצמר שלה. כדי לא לשתות חלב אסור בשוגג, נהגו להעלות את הקרבנות לירושלים ואף לפתח בית המקדש ורק שם לומר את הנדר "הרי זו עולה". כך, החיות עדיין היו "רגילות" בדרך לירושלים ואפשר היה לרכוב עליהן (אם מדובר בשור או פרה, לדוגמה). אולם אמירת הנדר משנה מיד את מעמד החיה.
באותו מידה כמתואר לעיל אפשר גם לנדור נדר על עצמו, לדוגמה: "אני נודר נדר שאקום בשעה שש בבוקר בחמשת הימים הקרובים" וכדומה. נדר זה מתחייב, כלומר אם לא עומדים בחיוב, יעונש הנדור נדר לשווא בל"ט מכות!
לכן כתוב בקהלת:
”ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃“
(קהלת ה' ד')
באופן עקרוני נותנת התורה לכל יהודי את האפשרות להביא עֲבִירוֹת אישית לעולם. לשם כך לא נדרש לא גוף משפטי או רבני, לא שופט, לא רב ואפילו לא עורך דין. יש בכוחו של כל גבר יהודי מעל גיל שתים עשרה (קראתם נכון) ושל כל אישה יהודייה מעל גיל אחת עשרה לקבוע חוקים עם תוקף הלכתי.
לפיכך משווה התנ"ך את לשון האדם לחרב או לחלופין לחץ וקשת:
”אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם
דָּֽרְכ֥וּ חִ֝צָּ֗ם דָּבָ֥ר מָֽר׃“(תהלים ס”ד ד')
כל זה בא ללמדנו: אל תחשובו שאפשר להגיד כל מה שעולה על דעתכם! שקלו כל מילה לפני אומרה! לעתים קרובות מדי אינני מודעים לחומרת המצב שאנו בוראים במילותינו. למה הדבר דומה? למי שתוקע סכין בגוף חברו, מוצאיו ומבקש מחילה – הקורבן יכול לסלוח אך הגוף נפגע, גם כשהסכין כבר לא בפנים...
תלמוד לומר:
”מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין“ אכלומר בעברית: 'דיבור בסלע, שתיקה בשתיים' בסֶלַע – שמו של מטבע עתיק אשר נהג בארץ בתקופת חז"ל.
(מגילה י”ח א’)
שבת שלום ומברוך
משה בולאג
