פרשת השבוע - תשפ"ב

"בא אל התיבה"

ה"מים זדונים" של המבול נחלקים לשני חלקים: א. תהום רבה, ב. ארובות השמים. כמו כן גם נחלקים טרדות והפרעות האדם לאותם שני סוגים. "תהום רבה", אלו הטרדות של עניינים גשמיים נמוכים, כטרדות הפרנסה. "ארובות השמים", אלו הטרדות שבאים מעניינים רוחניים מרוממים, כמו עסקנות ציבורית וכדומה, אך שמפריעים לאדם בלימוד התורה וקיום המצוות.

אומנם, צריך להתעסק בעסקנות ציבורית, אך שזה לא יפריע בלימוד התורה וקיום המצוות. כי עניין של המצוות הוא "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" ⁽¹⁾דברים ד, ד. – הם מקשרים האדם שמקיים את המצוות עם הקדוש ברוך הוא ועל ידי זה נמשך אליו אלקות. אבל המתעסק בכל מיני דברים חסר לו עניין הזה, אם הוא לא מתנהג לפי השולחן ערוך. ולכן אם מי שהוא טוען שהוא עסוק ב"ארובות השמים" – בעניינים רוחניים – הרי זהו טעות.

כי טענה זו לא בא מנפש האלקית, אלא מהנפש הבהמית. והראיה לזאת היא, מכיוון שזה מפריע ללימוד התורה וקיום המצוות לפי השולחן ערוך – זה בוודאי עניין שהוא הפך לקדושה. ומכיוון שזה הפך של קדושה, אף שהוא עוסק ב"ארובות השמים", סוף כל סוף הוא הולך ויורד עד שמ"ארובות השמים" נהפך ל"תהום רבה".

העצה למי המבול, בין תהום רבה ובין ארובות השמים, היא – "בא אל התיבה" ⁽²⁾תורה אור, ט, א.. "תיבה", הבעל שם טוב מסביר, היא התיבות (האותיות) של תורה ותפילה. להיכנס לתיבה הכוונה להיכנס לאותיות של תורה ותפילה – להיות מוקף מהן, ואז יהיה בטוח ששום דבר לא יציף אותו, ו"נח איש צדיק" עם בני ביתו ישארו שלמים.

ולכן הסדר היום הוא שברגע שהוא קם מהשינה קודם הוא נכנס לעולם, "המים הזדונים", הדבר הראשון שיהודי אומר הוא "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי". בזה הוא מודה שהחיים שלו אך ורק מהקב"ה. אח"כ הוא אומר ברכות השחר ומודה להקב"ה על כל פרט במיוחד: "מלביש ערומים" וכו' אפילו שיש לו משהו ללבוש ושאר הברכות שיש לו ב"ה. מסבירה הגמרא "איזהו חכם הרואה את הנולד" ⁽³⁾תמיד לב, א.. הוא רואה שכל "יש" [דומם, צומח, חי ומדבר] נברא כל רגע מאין ואפס המוחלט מהקב"ה (כמו שביארנו בפ' בראשית) ⁽⁴⁾תניא, פ' מג.
לקוטי תורה נשא כו, ד..

וכשהוא כולל את זאת בדעתו, ושמצד עצמו אין לגשמיות קיום כלל, ובלי ההתהוות וחידוש התמידי מהקב"ה ה"יש" יחזור לאין ואפס, הוא יכיר שכל המציאות של "עולם" היא רק בכדי לבצע את כוונתו של הבורא של "ולכבודי בראתיו וגו'" ⁽⁵⁾ישעיה מג, ז.
אבות סוף פ' ו.. ואז הוא יכול להיכנס לעניינים של עולם הזה ואין לו לפחד מה"מים הזדונים". וכשהוא יודע שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים ⁽⁶⁾תנחומא נשא, טז.
(בשינוי לשון קצת).. פה למטה אז "מציאות" היא רק מה שמביא לכוונה זאת. וזאת מביא להכרה שכל מה שמנגד לכוונה זו – אין לעשותו, ולא רק דברים אסורים, אלא ג"כ דברים מותרים, ז.א. אשר להם אין צורך – ג"כ אין לעשותם. וכשיבוא היצר הרע ואומר לו: "אבל זה מותר!", הוא יענה לו: "תביא לי ראיה!" כי החזקה היא: "המוציא מחברו עליו הראי⁽⁷⁾ב"ק מו, ב. .ה", ולפי הווארט: "וואס מען טאר ניט – טאר מען ניט, און וואס מען מעג – דארף מען ניט": מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך.

וזהו העניין של "בא אל התיבה": להיכנס לתיבה של תורה ותפילה – להיות תמיד מוקף מהן. ובשעה שהוא מכיר שעיקר המציאות היא תורה ותפילה וכל דבר אחר רק נברא בשביל זה, אז אפילו אם הוא עוסק בגשמיות וכו', כי צריך גוף בריא, זה בעצמו יתהפך לעבודת ה', או עניין למען העבודה.

העצה בודדת איך להיפטר ממי מבול, בין מתהום רבה, בין מארובות השמים היא – בא אל התיבה. וכך לא יהיה לו שייכות לדבר שאינו דבר של קדושה, וכל ענייניו וצרכיו הוא יעשה באופן של "בכל דרכיך דעהו" ⁽⁸⁾משלי, ג, ו.. ⁽⁹⁾ניקח מלקו"ש
חלק א,
דפי 5-8.

הלכה למעשה

חלק ג' הסדרה על כיבוד אב ואם: איזהו מורא. לא יעמוד במקומו המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו או מקום המיוחד לו להתפלל ולא ישב במקום המיוחד לו להסב בביתו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר, נראין דברי אבא.
(קצש"ע)

הנהגה למעשה

חלק ג' הסדרה של ה-48 דברים בהם נקנית התורה:
9. טהרה: צריך לסלק ממוחו כל מחשבות רעות כי התורה מתקיימת רק במוח שטהור וקדוש.
10. שימוש חכמים: צריך להיזהר לשמש ת"ח בכל עת. בכך הוא ילמד איך להתנהג בכל מיני מצבים.
11. דקדוק חבירים: לפעמים התלמיד מתבייש לשאול את רבו על איזה עניין בעיון. עם חבירים הוא לא דואג לעיין על נקודות בפרט. יש ידיעה שאפשר להשיגה רק ע"י דקדוד חבירים.
12.פלפול התלמידים: התלמיד גם משיג ידיעה כשהתלמידים בוחנים אותו והוא יעיין על העניין יותר בדיוק.
(מעם לועז, אבות, פרק ו')

מעשה זוטא

כך כיבד רבי טרפון את אמו

אחד מהחכמים הגדולים ביותר היה רבי טרפון. היתה לו אמא זקנה, חולה וחלשה ל"ע. אע"פ שרבי טרפון היה עשיר עם הרבה משרתים, הוא בעצמו עזר לה בכל מה שהיא רצתה. כשהיא רצתה לקום מהמיטה, הוא רץ אליה התכופף נמוך שהיא תוכל לשים את רגליה עליו ולרדת ממיטתה. פעם אחת, בשבת בבוקר היא קרה: "טרפון, בני! אני רוצה לטייל בגן! בשמחה רבי טרפון קיים את איחולה. אבל פיתאום נקרע רצועה של הסנדלים שלה. איך היא תחזור עכשיו לבית? מה עשה רבי טרפון – הוא כפף את עצמו ושם את ידיו תחת רגליה וכך החזיר את אמו לבית. אחר קצת זמן רבי טרפון נפל למישכב. חכמינו, חביריו, באו לביקור חולים. אמר להם אמו: תתפללו לבני, הוא מכבד אותי כל כך! אמרו חכמינו: הלא ומה במיוחד הוא עשה? ואמו סיפרה להם איך הוא שם ידיו תחת רגליו ועזר לה לחזור לבית. ענו חכמינו: לו היה מכבד אותך פי אלפי אלפים, לא היה מגיע לחצי הכבוד שהתורה ציוותה לנו לכבד את אב ואם! (קדושין לא, ב)