"ופרצת" בכל הענינים
דרך הקדמה נביא את פירוש רש"י על הפסוק שפותח את פרשתינו:
”וַיְדַבֵּ֥ר י-ה-ו-ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃“
(שמות כ"ה א'-ב')
מפרש רש"י: "ידבנו לבו: [..] והוא לשון רצון טוב." והנה רצון טוב הוא היסוד של הענין של "ופרצת". הוא לשון 'פורץ גדר', דהיינו לתת יותר ברוחניות ובגשמיות ממה שהשכל מחייב אותו. מסביר הרבי (1)תרגום מלקוטי שיחות
חלק א, דפ' 169-170., שצריך להיות הענין של "ופרצת" בכל ענינים. דבריו כדלקמן:
"והדבר הראשון הוא שיהיה ופרצת בתורה: צריך ללמוד תורה בשופי, בלי להסתכל על השעון, ומאחר שצריך להזהיר על כך את יושבי אוהל, כל שכן יש להזהיר על כך את בעלי עסק. לא יהיה מרוצה הבעל עסק בקביעות עתים לתורה כמה זמן שמסתבר לדעתו, אלא באופן של 'ופרצת'. "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" – ז.א. שהלימוד יהיה באופן של "פרק אחד", שה"אחד" [הקב"ה], יפרק אותו [דהיינו משפיע אותו בפנימיות], אז "שחרית" יאיר". "ופרק אחד" – בשעת ה"אחד" מפרק אותו, יהיה "ערבית" – מתוק ['ערבית' מלשון 'עריבות'].
ומן התורה צריך להמשיך ענין של ופרצת לעבודה, זאת תפילה. ליושבי אוהל צריך התבוננות ארוכה קודם התפילה, במשך התפילה ולאחריה. לבעלי עסק זמן ההתבוננות הוא מוגבל, אך שזה לא יהיה כל כך קצר שאין מקום כדי להכניס בו מחט, כי ע"י "פתחו לי פתח כחודו של מחט" בא "אפתח לכם כפּתחו של אולם"..
בדיוק כמו בגשמיות הוא יכול להרוויח הרבה יותר בדקה אחת מאשר בהרבה שעות, גם כאן בתפילה, אף על פי שאין לו מספיק זמן, כשמתפלל הזמן שיש לו צריך להיות מסור לתפילה, אז ע"י קצת זמן זה, הוא יועיל הרבה.
ותפילה היא ענין של 'רצוא [ושוב', דהיינו להתפלל בהתלהבות], ומן התפילה צריך להמשיך הענין של ופרצת ג"כ לקו של גמילות חסדים. הרי נותנים צדקה עד חומש ואפילו יותר מחומש בכדי לתקן עבירות ודברים בלתי רצויים. מסופר על הבעל שם טוב שנתן צדקה יותר מחומש ושעלו אותו שכתוב אל יבזבז יותר מחומש? וענה להם ש"מבזבז" הוא מלשון 'ביזה' [לקחת את השלל במלחמה], ז.א. מישהו לא רוצה לתת, עליו להילחם עם עצמו ולכפות את עצמו כדרך ביזה, ז.א. להתנתק מהכסף. וגמילות חסדים וצדקה צריך לעשותם בשמחה ובעונג, הרי הוא עושה דברים אחרים בשמחה ובעונג – וחסד וצדקה לא?
[ומי שאין לו מה לתת, באפשרות לכל אחד תמיד לתת 'צדקה רוחנית' – לעזור לחברו במילים של עידוד וחיזוק, ובטובות שלא עולים כסף.] ואף על פי שיכול לטעון שעוד לא הגיע לדרגה של נתינת צדקה בשמחה ובתענוג, יש לזה הענין של ופרצת. בפרט כשהוא בוטח בפסוק "ובחנוני נא בזאת" – זה יעזור להגיע לשמחה ותענוג.
והענין של ופרצת ג"כ יימצא אצל אלו שעובדים למוסדות הקדושים. בדיוק כמו דורשים מהתלמידים לא להסתכל על השעון, כך אצל המשפיעים במוסדות וכו', ההנהגה יהיה באופן שלא רוצים להיפטר [מהעבודה הקדושה זו], אלא משקיעם בזה כל כחותם.
וע"י הנהגה של ופרצת בכל הענינים הנ"ל, יתן הקב"ה ליהודי כנגד הנהגתו את הענין של ופרצת בענינים הפרטים, עד ל'נחלה בלי מצרים'".
הלכה למעשה
הנוקם מחברו
מחברו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תִקום. [..] ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי ואינם כדאי לנקום עליהם. [וכן בנטירה,] ימחה הדבר מליבו ולא יזכרנו כלל. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקים בה יִשוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.
(קשו"ע פרק ל, הל' ז-ט)
הנהגה למעשה
מבין כלי המשכן,
לשלושה היו כתרים (לוחות זהב מיוחדים) מזבח הקטורת, הארון והשולחן. הכתר של המזבח (סמל לכהונה) היה בזכות אהרון; הכתר של השולחן (מלכות) היה בזכות דוד; הכתר של הארון (התורה) עדיין פנוי – כל מי שרוצה יכול לבוא ולקחת אותו.
מעשה זוטא
ילד צעיר נכנס
בפעם הראשונה ליחידות אצל הרבי מיליבאוויטש.
הרבי שאל אותו: "כמה סוגי עצים ראית באיסטערן פארקוויי?" (הרחוב של 770) הילד היה בהתפעלות ושאל את עצמו מה כוונתו של הרבי? "שמת לב", הרבי המשיך, "יש שני סוגי עצים באיסטערן פארקווי. אחד שהוא גדול וגודל בעצמו ואחד שהוא קטן. לקטן יש לו גדר מסביב, לכוון אותו לגדול ישר. אם תורה ומצוות מקיפים אותך כמו הגדר, תגדל ישר". וילד זה גדל להיות תלמיד חכם ורב בעם ישראל.
