נתקשה משה במעשה המנורה –
הוראה ברוחניות ובעבודת האדם
בשעה שהיהודים היו צריכים לבנות את הכלים למשכן, והיגיע אל המנורה, אומרים חז"ל שנתקשה בה משה. לא ידע משה איך לעשות את המנורה. ענה לו הקב"ה להשליך זהב לתוך האש, ומזה יצא המנורה. לכאורה לא מובן, במה שונה המנורה מהכלים האחרים שהיו במשכן? כל הכלים ידע משה איך לעשותם והמנורה לא? עוד, משה כבר ראה את המנורה שבשמים, כדכתיב: כאשר הראית, אז מדוע הוא לא ידע?
המשכן נעשה מדברים גשמיים, זהב, כסף, נחושת וכו'. והשאלה היא איך יתכן לעשות משכן ומקדש בשביל הקב"ה מדברים גשמיים? לכאורה, אפשר לעשות מקדש ע"י לימוד, תפילה וכו' אבל איך מגשמיות?
עוד לא מובן: כפי הידוע, השראת האלקות אשר היתה בבית המקדש, היתה יותר גבוהה מהאור שמאיר בעולמות, אפילו בעולמות עליונים. כי בעולמות העליונים יש רק הארה – זיו מאלקות – ובבית המקדש נכח המשכת העצמות – הקב"ה בכבודו ובעצמו. ועיקר הגילוי הוא היה בקדשי הקדשים, וזה היה בגילוי לעיני בשר בזה שהיה בהקדשי קדשים מקום הארון אינו מן המידה, שזה מצד העצמות של אלקות. (כפי הידוע יש אלקות לפי שהיא נמצאת בטבע, בדברים גשמיים, יש אלקות שזהו מהות, ויש אלקות אשר למעלה מהתהוות). וכל התפילות עולים דרך הקדשי הקדשים והוא שער השמים, הרי הקדשי הקדושים הוא חיבור של מטה מטה [בקשות לגשמיות מעולם הזה] עם מעלה מעלה.
עכשיו הקושיא: איך אפשר לעשות מדברים גשמיים קדושה הזאת, מרומם יותר מקדושתם של העולמות העליונים? ובזה התפעל שלמה המלך: הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה (1)מלכים א ח, כז.. דברים רוחניים אינם כלים לעצמות, אז כל שכן איך יכול בית שבנוי מאבנים להיות כלי לעצמות של האין סוף ברוך הוא?.
[ושאלה זו נבין דרך ענין שהקב"ה הוא 'נמנע הנמנעות', כנזכר לעיל במשל הארון אשר היה אינו מין המידה: לא לקח מקום, אך נכח בקדשי הקדשים באופן גשמי? ז.א. שכיון הקב"ה הוא עצמו נמנע הנמנעות, באפשרותו ג"כ לשים בתוך העולם הגשמי הזה את ענין של נמנע הנמנעות.]
ובזה יובן מדוע נתקשה משה במנורה דווקא: המנורה היתה מזהב ועיניינה היתה להאיר את החושך באופן שתהיה כנגד הנהגתו שהשכינה שורה בישראל (2)שבת כב, ב. – עדות לכל העולם שהשכינה שורה עם היהודים. [לכן שאל משה רבינו: איך אפשר לעשותה מגשמיות?] ענה לו הקב"ה: "בן אדם לא יכול." השם יעשה את זאת. אך מה שדרוש מהאדם הוא, שיקח את הזהב [הגשמיות שלו] וישליך אותו לאש, ובשעה שהוא יעשה כן, הקב"ה יעשה מזה מנורה שיאיר במשכן [והיהודי הופך ומשתמש את הגשמיות לרוחניות].
מדובר כמה פעמים שמה שנחרב היא רק את העץ והאבנים וכו'. הבית המקדש שבתוך כל יהודי בליבו – ושכנתי בתוכם – הוא נשאר שלם כל הזמן ובכל הנסיבות.
בשעה שיהודי עושה מכל הרכוש שלו ביהמ"ק להשם, יענה לו השם שהוא יעשה אותו מהזהב שלו, מהמובחר שבגשמיות – זאת [דוגמת] המנורה.
הוא אומר לו: לא מספיק לי את לימודים שלך, את התפילה שלך, את כל המצוות שלך – אני דורש ממך שגם הגשמיות שלך תתהפך לקדושה בשבילי. לבד לא תצליח – אני אעשה את זאת. אך מה שצריך ממך הוא, שתשליך את הזהב לאש שבלבבך ושבוער בתוך כל יהודי, שלהבת אש לה', ובשעה שתשליך את הזהב לאש, אז אני אעשה מזה בית המקדש, ועוד, יתן אור לעולם ויהיה עדות שהשכינה שורה עליך. (3)הנ"ל תרגום
מלקוטי שיחות
חלק א, דפ' 172-175
הלכה למעשה
אמרו רבותינו זכרונם לברכה,
איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה. בכל-דרכיך דעהו. פרוש, שאפילו בדרכיך שאתה עושה לצורך גופך, דע את ה' ועשה את הדברים לשמו יתברך. כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והשכיבה והקימה [..] והשיחה, כל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם לעבודתו..
(קישו"ע פרק לא, א)
הנהגה למעשה
שישתדל ויטרח
[האדם] במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברִבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, ורבוי הכסף אין בו תועלת, אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סיבה לדאגות רבות, וכמו שאמרו רז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרִבויים שבכל המִדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה.
(רבינו בחיי, פרשת תרומה)
מעשה זוטא
המנורה היא עדות
לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל על ידי כך שהנר המערבי של המנורה, אף שלא מזגו בו יותר שמן מאשר בכל אחד מהנרות האחרים, המשיך לבעור משקיעה לשקיעה בעוד ששאר הנרות כבו בבוקר. בערב, אור הנר המערבי היה משמש להדלקת כל המנורה מחדש.
(שבת, כב, ב)
