רזין דרזין דאורייתא
בסוף פרשתנו התורה הקדושה מספרת לנו שיוסף בישר ליהודים את בשורת הגאולה: "ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גו'", דהיינו שבני ישראל יגאלו ויצאו מגלות מצרים. הירידה למצרים באה ע"י יוסף – והיציאה ממצרים היא ג"כ באה ע"י יוסף: הוא בישר את הבשורה ונתן את הסימן – ולא רק סתם איזהו סימן: רק על הכוח שזה יהיה "והעלה אתכם מן הארץ הזאת".
נבין את השייכות של גלות מצרים ויציאת מצרים ליוסף בהקדים את מעלתו של יוסף אשר עמד בכמה עניינים יותר גבוה מהאחים שלו, השבטים, וג"כ אפילו מיעקב אבינו. שבדברים רוחניים הוא עמד מעליהם, ובדברים גשמיים הוא היה במקום מלך, והשבטים ויעקב היו משתחווים לפניו, לפי שהראה בחלום ואחר מכן בפועל: השבטים (כמה פעמים) ויעקב "וישתחוו ישראל על ראש המטה" (בתחילת הפרשה).
והנה כל מה שקורה בגשמיות, קודם קורה ברוחניות. ובפרט חייהם של האבות והשבטים שהיו לגמרי רוחניות כפי שאומר האדמו"ר הזקן בספר התניא: (1)אגה"ק סכ"ז שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה". ומכיוון שקרו הדברים הנ"ל אשר היו ברוחניות של יוסף, מובן מזה שמדרגתו היה יותר גבוה מיעקב והשבטים.
ולפי זה יובן השייכות בין גלות מצרים ויציאת מצרים ליוסף דווקא: כוונת גלות מצרים הייתה בכדי לקחת משם את ה"רכוש גדול", ז.א. לברר את הנצוצות הקדושה אשר היו שם (2)ראה בארוכה פ' ויגש בלקו"ש חלק ג.. וכתוצאה מעבודת הבירורים הגיע הגאולה. וזה מה שכתוב שהגאולה הייתה בזכות של מילה ודם פסח (3)שם בפ' בא, ע' 867. . שהרי ענינו של מילה הוא לעלות את הדרגות הכי נמוכות, "יסוד סיומא דגופא". והכוח לרדת למטה מטה ולהוציא משם את הניצוצות – הוא בא מיוסף. ולכן זה היה יוסף שעל ידו באה הירידה לגלות מצרים ובאו הבשורות לעלות משם. כי הוא נתן את הכוח לבצע את כוונה הגלות, עבודת הבירורים, ועי"ז באה הגאולה.
ועל הגאולה העתידה כתוב (4)מיכה ז, טו.: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגאולה העתידה תהיה דומה לגאולה ממצרים. [ולמען יציאה מהירה מהגלות אשר אנחנו נמצאים בה] צריך להיות עכשיו, בעקבתא דמשיחא [כשכבר יכולים כביכול 'לשמוע' את ביאת המשיח] – כמו ביציאת מצרים – עבודתנו לברר את אחרונות הניצוצות הקדושה אשר נמצאים למטה מטה.
והכוח לרדת כל כך נמוך ולהיות מסוגל לבצע את עבודת הבירורים ניתן לנו מאדמו"ר הריי"צ, נשיא דורנו. וזו היתה עבודת הרבי, "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר", והיא ג"כ העבודה שלנו, כי "בתר רישא גופא אזיל". עבודתנו צריכה להיות לקחת העניינים הכי גבוהים, רזין דרזין דאורייתא, שהמעיינות יפוצו למטה מטה עד ל"חוצה", ועי"ז לברר את הניצוצות היותר אחרונים, אשר יביא את "קא אתי מר", למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש. (5)תרגום מלקו"ש,
חלק ג,
ע' 831-839.
הלכה למעשה
הדרך הטוב וישר הוא שירגיל האדם את עצמו ללכת בדרך האמצעי. לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר לחיות זולתן, כענין שנאמר, צדיק אוכל לשבע נפשו (משלי יג, כה; קשו"ע, כט, ב). ופ' המלבי"ם: הוא שומר את נפשו חי, דהיינו אוכל רק מה שהוא צריך להישאר חי.
הנהגה למעשה
טוב וחסד שנעשים ללא כל מחשבה על שכר הם החסד בדרגה הגבוהה ביותר. [ועל כל אחד לבדוק את עצמו] אם הוא עושה טובה לחברו אפילו אם הוא לא יכול להציע לו טובה בחזרה.
מעשה זוטא
"שורפן חסיד"
לפני שיוסף התוודע לאחים, הוא ציוה לכל הזרים לצאת, כדי לא לבייש את אחיו הוא התעלם מהסכנה והחשש אולי אחיו יתקיפו אותו מיד כדי לשחרר את אחיהם בנימין. [הרי הוא ענין של "שורפן חסיד" – הוא אדם שמסכן את עצמו בכדי לזכות את חברו. הביטוי שורפן חסיד הוא מתכוון חסיד ששורף את ציפורניים שלו כדי אישה לא תינזק לו היתה דורכת עליהם ח"ו].
