פרשת השבוע
צו

צו – על זריזות, אש תמיד וקורבן תודה

רש"י מפרש משפט זה כך: "צו – משלון זירוז, מיד לרודות". כלומר, בקיום המצוות אין להתעכב – כל הפסקה, כל הרהור עלול חו"ח לתת פתח ליצר הרע. הרמח"ל ממשיך רעיון זה בספרו "מסילת ישרים" ואף הופך זריזות למידה ("מידת הזריזות"), לשלב ראשון בעבודת האדם על מידותיו ועל דרכיו לעבודת ה'. כך הוא כותב (מסילת ישרים, פרק ו' – בבאור מדת הזריזות):

ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח.

המושג "אש תמיד" מתייחס בפרשה למשכן, אך זהו רק הפשט. יש בו עיקרון חשוב – הנפש."אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה. ואמנם, להבדיל מהאש במזבח המשכן – בחיים צריך "להדליק" את האש מחדש.

בחסידות התעסקו הרבה ב"אש תמיד" – וגם בשמחה בצורתיה. שהרי מצד אחד מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. מצד שני צריך תמיד לשאוף לרמה גבהה יותר של שמחה. וכך, כששאלו אדמו"ר פעם על מצב רוחו, ענהו: "אני תמיד שמח, ואני אף פעם לא מרוצה."

(ע"ע להוסיף שמן למדורה)

פרשת "צו" מציגה בפנינו את קרבן תודה. יש קשר בין קרבן תודה של אז לבין "ברכת הגומל" של היום: מודים על הצלה ממוות ומסכנה (כולל נסיעות וגם לידה אע"פ שאין בהם כיום את אותה מידה של סכנה כמו בדורות קודמים). הכרת תודה הוא כלל חשוב ביהדות, ואין יום שלא מתחיל במילים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". (אגב, משתמע מזה שלא רק לאדם יש אמונה בה' אלא שגם לקדוש ברוך הוא יש אמונה באדם)

לפי חז"ל, גם בעידן הגאולה, כשכבר לא יהיה צורך בקורבנות – קורבן התודה לא יתבטל. מדוע? כי הכרת תודה תשאר.

מאחל לקוראים שנדע את מידת הזירוז, להדליק את אש התמיד שבתוכנו וגם הכרת תודה מהי.

שבת שלום