בספר בראשית למדנו על בריאת העולם והאבות.
בספר שמות למדנו על גלות מצרים וכמובן גם על יציאת מצרים, וההתגלות האלוקית: עשרת מכות מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ובניית המשכן.
עכשיו, משנכס ספר ויקרא לחיינו, אנו למדים על חוקי הקורבנות, על חנוכת המשכן, על מלאכת מבעיר ועל עמוד ענן (לא המצבע הצבאית אלא המקור המקראית).
בענן מדבר ה' בקולו למשה רבינו ונותן לו הוראות - ואפילו (להבדיל לדוגמה מבלעם) מדבר עליו בחיבה.
זאת בניגוד למשל לבלעם, נביא הגויים. כשאלוקים היה צריך לדבר אתו, הוא מעולם לא הזכיר את שמו. ראה ספר במדבר פרקים כ"ב ו-כ"ג.
”וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְ-הֹ-וָ-ה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃“
בטקסט המקראי יש אותיות גדולות וקטנות - לדוגמה ויקרא - האל"ף בסוף קטן. חז"ל אומרים שמדובר בהחלטת משה רבינו - שאע"פ שהיה נביא גדול לישראל 2במדבר י"ב ו'-ח', היה גם צנוע, עד כדי כך שהיה משוכנע שאין בו עניין מיוחד.
”וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃“
(במדבר י"ב ג')
כאמור, החליט משה רבינו לכתוב את האות אל"ף ב"ויקרא" קטן. ללא האות אל"ף - ויקר, כלומר ללא רצון, והמילה מופיע כל פעם שמשה רבינו נאלץ להיפגש עם בלעם. משה רבינו היה סבור שערכו לא עלה על זה של בלעם, והיה משוכנע שה' גם לא שש לדבר עליו.
הנביא ישעיהו אומר על כך בשם השם:
”וְאֶת־כׇּל־אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כׇל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־יְ-הֹ-וָ֑-ה וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי׃“
הקדוש ברוך הוא מביט על מי שלא מחזיק מעצמו.
זהו כלל חשוב בהקשר של הקורבנות!
כלומר, מי שיכול להרשות לעצמו לקנות פרה שמנה ומזלזל במי שלא יכול ומביא פרה רזה - העשיר שסבור כי השם יעריך את הקורבן היקיר יותר - טעות בידו!
נהפוך הוא! אדם כזה חוטא למטרת הקורבנות. על כך דוד המלך:
”כִּ֤י ׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה
ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה׃
זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹקִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה
לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה
אֱ֝לֹקִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃“(תהלים נ"א י"ח-י"ט)
חז"ל מספרים על שיטות של אנשי ירושלים להוריד את גובה האגו של אנשים:
- במקרים "קלים" שרו הלווים פסוקים מתהילים עם רמז דק לצניעות (OR LACK THEREOF).
- במקרים קשים יותר של חטא הגאווה והיוהרה עזרו מוכרים בשוק שליד בית המקדש: כשראה המוכר כי אדם יהיר רצה לקנות בהמה - מכר לו עז פרא וקשרו לחוט דקה. בדרך מהשוק לבית המקדש - קרע העז את החוט וברח! ואתו ברח גם היוהרה של הקונה!
היום אין לנו בית מקדש, לצערנו ואין באפשרותנו להקריב קורבנות לה'. אך יש לנו מידה חייתית - היוהרה. אותה אפשר ורצוי! לשחוט ולהקריב להשם! בונוס: זה לא עולה כסף.
שבת שלום ומבורך!
משה בולאג
