פרשת השבוע
בָּלָק

בליל הסדר קראנו בהגדה:

גם השבוע אנו למדים על ניסיון מיוחד מאוד של "עמדו עלינו לכלותינו". אבל קודם כל, קצת רקע:

אברהם עזב את אור כשדים ויצא מצרימה. התלווה אליו לוט, בן אחיו. (בראשית י"ב, ד' ובראשית י"ג, א') מאוחר יותר, לאחר חורבן סדום ועמורה, שתי בנותיו של לוט ילדו ממנו את מואב ואת עמון (בראשית י"ט, ל"ג-ל"ח). לאברהם ושרה נולד בנם יצחק, ולו נולדו תאומים עשו ויעקב.

אחרי עונש 40 שנות הנדודים במדבר ולקראת כניסת בני ישראל לארץ הקודש, נחסמה הדרך על ידי צאצאיו של עשו (אשר גרו באזור שבין מדבר סיני לבין דרום ישראל). אולם, הם גם צאצאיו של יצחק ולכן ה' מונע מעם ישראל לתקוף אותם (במדבר כ'-כ"א) ועל היהודים היה להמשיך בדרכם. (אילולא חטא המרגלים, היה מותר ליהודים להילחם בבני עשו, ראה דברים, א',ז')

דרומה ומזרחה לים המלח גרו אז נכדיו של מואב, וגם לתקוף אותם אסור היה. (שופטים י"א, י"ז). רק לאחר ניצחון בני ישראל על סיחון מלך האמרי ועל עוג מלך הבשן הגיעו היהודים לאדמה פורייה, באזור ים המלח הצפוני, כיום אזור בירדן.

וכאן אנו מגיעים לפרשת השבוע: אע"פ שמואב ראה כי היהודים לא "התעסקו" לא איתו כתוב:

מלכם החדש ("בעת ההיא", במדבר כ"ב, ד', ראה פירוש רש"י) של בני מואב היה בלק.

למלך בלק הייתה תוכנית מעניינת: הוא ראה את בני ישראל מביסים את כוח העל העולמי של פרעה ואת צבאם של סיחון ועוג. לכן ביקש לדעת את מקורו של כוחם של בני ישראל. התשובה: משה רבינו מתפלל לקדוש ברוך הוא, והשם מסייע ליהודים. כלומר: מקור הכוח הוא - תפילה שיוצאת מפיו של המאמין.

לפיכך ממנה בלק מישהו שכוחו בפיו - את בלעם שהיה ידוע (לשמצה?) על כך שהוביל את מלחמת עוג כנגד מואב בקללת מואב. (במדבר, כ"א, כ"ז, ורש"י). כלומר, כוחו של בלעם בקללות שיוצאות מפיו.

בלק מבקש את עזרתו של בלעם ומבטיח לו בתמורה שכר כיד המלך וכבוד מרובה. (במדבר כ"ב, י"ז-י"ח, רש"י). אבל בלעם שומע מהקדוש ברוך הוא שהוא מתנגד לכך שיקלל את עמו, עם ישראל. לאחר בקשות חוזרות מרשה ה' לבלעם ללכת אל היהודים, בתנאי שלא יאמר עליהם דבר שלילי. ראה הוזהרת! בלעם בסתר לבו מקווה למצוא פריצה בדבר השם כדי "להכות" בקללה ברגע האחרון.

בלעם ממעיט בערכה של אהבת ה' לעם ישראל! לא רק שבלעם לא מסוגל לקלל את עם ישראל, הוא בא לקלל ויצא מברך! (ואז חוזר הביתה, מושפל ומנוצח).
אפשר ללמוד דבר מעניין מתורת הקבלה: לשם שמות רבים. זאת למרות שיש רק אל אחד.

הפירוש של חלק מהשמות הן תכונות של הקדוש ברוך הוא:

• מידת העונש: הקדוש ברוך הוא מעניש את הרשעים, לכן הוא נקרא - גיבור.
• מידת הרחמים: ביום הכיפורים נקרא הקדוש ברוך הוא - הרחמים.
• בתפילה: אדוני.
• באזכור שלא בתפילה: השם.

אף פעם אין אנו מעלים את שם השם (י-ה-ו-ה) עד דל שפתינו!

רש"י אומר על בלעם:

על פרה אדומה, חוקים ומשפטים - ומצוות

כפי הנאמר:

מסביר הגר"א (הגאון מווילנה) רצה בלעם להשתמש בשמות הקדוש ברוך הוא, אשר מעידים על כוחו וצדקתו - כדי שהשם יעניש את היהודים. כאשר התחיל בלעם להגיד אלוקים - עצר אותו הקדוש ברוך הוא - ויצא מפיו רק "אל". אל מתפרש כאל המזין המספק אוכל ושתיה. כלומר, משהו חיובי בהחלט!

אנחנו לומדים מתהילים:

שלמילה “יה” יש הקשר של עונש: כאשר ניסה בלעם להגיד "יה" - הכריח השם שימשיך להגיד את השם המפורש בן ארבעת האותיות (י-ה-ו-ה).

• בפעם הראשונה ה' עצר (ריסן) את פיו של בלעם - רסן מלבישים על הבהמה על מנת לרסן אותה./li>
• בפעם השנייה ה' משך את פיו של בלעם - חכה מושכים את הדגים.

שבת שלום ומבורך!

משה בולאג