מחשבות לפרשת השבוע מאת בנימיןן
יתרו – על שמיעה, ראיה ומעשים
אנחנו חיים בעידן מאוד מוחשי: לא עובר רגע שבו אנחנו לא מוצפים רעשים, תמונות וסרטים – בבית, בעבודה (ובעבודה מהבית), במסכים גדולים וקטנים, ללא הפסקה. רק כשיש תקלה באחד החושים – כמו אובדן חוש הריח במחלת הקורונה – אנו מבינים את חשיבותו של החושים שלנו. ואולם, קשה לנו להבדיל בין עיקר לטפל, וגם בין סוג הפעילות של החושים – בין לראות ולבין להסתכל, בין לשמוע לבין להקשיב. זאת אף זאת, נדרשת לעיתים פעולת המשך: לדוגמה, לא מספיק לשמוע על טעות אלא על השומע (אם הוא מקשיב) גם לחדול מלחזור עליה.
פרשת השבוע, פרשת יתרו, אף היא מאוד מוחשית: אנחנו קוראים על מה שיתרו כהן מדין חתן משה שומע – ועושה – וגם על כך שבני ישראל שמעו את עשרות הדיברות. ואולם, הם לא שמעו, אלא ראו את הקולות. מה פשר הבלבול – כביכול – של החושים?
”וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ “
(שמות י"ח, א')
מה מיוחד ביתרו חותנו של משה רבינו וכהן מדין? רבים דמעו יל יציאת מצרים, על היציאה מעבדות לחירות. אך יתרו לא רק שומע אלא גם עושה. כפי כותב רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". כלומר, יתרו – כהן מדין (כלומר כהן של עובדי אלילים) ואף אדם לא צעיר (יש להניח שחוש השמיעה שלו לא היה במצב מזהיר) עוזב את הכל ומצטרף לעם ישראל.
אנו למדים מזה שלא מספיק לשמוע – צריך לתרגם את השמיעה לפעולה. כפי שרש"י מסכם, פשוט כמשמעו: שמע – ובא.
”וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת“
(שמות כ', י"ד)
בעולם שלנו, המציאות הגשמית היא בבחינת "נראה" – ברורה ומוחשית. לעומתה, המציאות הרוחנית היא בבחינת "שמיעה" – לא תמיד ברורה, ולא תמיד מוחשית.
וזה החידוש של מעמד הר סיני: העם רואים את הקולות. רש"י מפרש זאת כ"רואין את הנשמע ושומעין את הנראה", כלומר המציאות הרוחנית (ה"שמיעה") נעשתה ברורה ומוחשית ("רואים").
אני מאחל לכל הקוראים שידעו להשתמש בחושים באפן נכונה, לתרגם חושים למעשים כיתרו ולא רק לשמוע קולות רוחניות אלא לראותם.
