”וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃ כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כׇּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃ זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃ טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃ הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃ זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶ֒ךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃ לוּלֵ֡י אֱלֹקֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹקֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עׇנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹקִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃ ו ַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃ וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃“
(בראשית ל"א ל"ו-מ"ד)
כימים אחדים
ידוע כי חמו של יעקב, לבן, "סידר" ליעקב אבינו 20 שנה של עבודה (ואפשר להגיד: עבודת פרך):
- כאשר ביקש יעקב את ידה של רחל (לימים רחל אמנו), עקב חוסר האמצעים של יעקב לנדוניה דרש לבן ממנו להיות רועה צאן לעדר שלו במשך 7 שנים.
- בליל הכלולות מתברר ליעקב שלבן החליף אותה באחותה רחל. כדי לקבל את רחל, מחייב לבן את יעקב לעבוד עבורו 7 שנים נוספות.
- ולאחר מכן מבקש לבן מיעקב לשמור על החיות לשש שנים נוספות.
מסופר שאהבתו של יעקב לרחל הייתה כה גדולה שכל השנים נדמו לו "כימים אחדים".
ואולם – רצה יעקב לחזור לארץ ישראל ולא יכל. כל פעם מצא לבן דרך אחרת להשאיר אותו בגלות.
מעשה בשני רבנים גדולים ופקיד עם ראש קטן
בהקשר זה: סיפור.
הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (ידוע בשם הגרי"ז, או הרב מבריסק) החמיץ פעם את הרכבת שלו. כאשר הסתבר לו שתחנת הרכבת לא הרחק מ "החפץ חיים" (הרב ישראל מאיר הכהן) זצ"ל , הלך עליו.
החפץ חיים תכנן את נסיעתו לארץ ישראל באותו העת. לשם כך היה עליו להשיג דרכון. לפקיד היו שני תנאים: או תעודת לידה או הבאת של שני עדים שיכלו להעיד על לידתו. אי אפשר היה למלא את שני התנאים: לאף אדם מן השורה לא היה תעודת לידה כמעט. זאת ועוד, החפץ חיים היה אז כבר בן 70, כלומר היה עליו להביא שני עדים בני ה-90 (בתקופה שתוחלת החיים הייתה נמוכה הרבה מהגיל הזה, בלשון המעטה).
מה פשר הסירוב הזה? הקשו העמים את ליבם כלפי היהודים, ללא קשר לעובדות.
כך גם הפקיד בראדין, כך גם לבן מול יעקב:
הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי
(בראשית ל"א, מ"ג)
(אוסיף כי הרב מבריסק חזר עם הרכבת הבאה – והתחרט! על הזכות לשמוע את דברי החפץ חיים כדאי להחמיץ לפחות לעוד רכבת)
An allem sind die Juden schuld
(בכל – היהודים אשמים)
אלפי שנים מפרידים בין לבן לבין הפקיד בראדין. אך העיקרון שווה: לא משנה עם הצדק עם היהודי, בסוף כל הבעיות הן אשמתו. הרי מאשימים את היהודים בקפיטליזם, בקומוניזם, בפיגוע ה-11 בספטמבר, בהפצת הקורונה ובהפצת החיסון (רשימה חלקית). והיד עוד נטויה.
ה"מסורת" הזאת המשיכה גם אחרי מות החפץ חיים, וממשיכה עד לימינו אנו (החלטות האו"ם כבר אמרנו?). זה מזכיר שיר גרמני מפורסם An allem sind die Juden schuld – הכל, כולל הכל – אשמת היהודים.
מה המסקנה המתבקשת:
זהו עונשו של הגלות.
כלומר, בוא נתפלל לה' שישים קץ לגלות, במהירה ובימינו!
שבת שלום ומבורך
משה בולאג
