פרשת: אחרי מות
פרשת השבוע עוסקת ברובה בקורבנות, בכיסוי הדם, ושעיר לעזאזל, נביא בפניכם את פרשנותם של חז"ל וגדולי ישראל על פרשת השבוע שלנו.
”וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃“
(ויקרא י"ז י"ג)
כתב הרב קוק שמצות כיסוי הדם נועדה כדי להסתיר את הבושה ואת שפל המדרגה שהאדם הגיע אליה, בלשונו "היא כמו מחאה אלוהית לעומת ההיתר התלוי ביסודו בנפש המקולקלת של האדם" ונועדה לגרום לאדם להתבייש.
מצוות שעיר לעזאזל
”וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י י-ה-ו-ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃“
(ויקרא ט"ז, י)
הרשב"ם ידוע כפרשן פשוטו של מקרא, גם במקומות שדרשו את הפסוקים אחרת להלכה. הוא דן במעמד של שעיר לעזאזל וכך הוא מפרש:
"לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כדי לטהר את ישראל מעונתם משלחו אל המדבר והוא מקום מרעה הבהמות" (רשב"ם ויקרא טז, י). כלומר: הכפרה היא דווקא לשחרר את השעיר חי אל שאר העזים, ולא להרוג אותו על הצוק.
מצוות הקורבנות
”ווְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃“
(ויקרא י"ז ז')
הרמב"ם וכן חז"ל בויקרא רבה כב' מסבירים שמצוות הקורבנות הייתה אמצעי להיגמל מעבודה זרה. באותה תקופה לא היה פולחן ללא הקרבת קורבנות. מטרתה של עבודת הקורבנות בעבר, הייתה כדי להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה.
מצוות הקורבנות אינן תכלית לעצמן אלא הן באו בתורה כשלב הכרחי למעבר בין עולם אלילי לעולם של עבודת ה' אמיתית, וכך כתב הרמב"ם:
התורה לא ציוותה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו, בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהורגל אליו
הקורבנות באו לסייע לבני ישראל לפרוש מעבודת האלילים. מכיוון שבאותה עת סגד כל העולם לאלוהיו באמצעות קורבנות, לא היו בני ישראל מוכנים לקבל תורה שאין בה קורבנות. לכן הורה להם הקב"הלהקריב לו, ולא לאלילים.
ממשיך הרמב"ם ושואל, מה היה קורה לוּ ציווה הקב"ה לעבדו בלא קורבנות, ומשיב: "הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל, והיה אומר: 'האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".
בוודאי שלא היינו מקבלים את דברי הנביא הזה, כך אומר הרמב"ם, עם ישראל לא היה מקבל תורה מבלי הקורבנות. ודיני הקורבנות הרבים נועדו לבידול מהעבודה הזרה ולמיעוט הפולחן.
הרמב"ם מצטט בין הייתר את הנביא ירמיהו שאומר:
”וְכָרַתִּ֨י לָהֶ֤ם בְּרִית֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עִם־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְעִם־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וְרֶ֖מֶשׂ הָאֲדָמָ֑ה וְקֶ֨שֶׁת וְחֶ֤רֶב וּמִלְחָמָה֙ אֶשְׁבּ֣וֹר מִן־הָאָ֔רֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃“
(הושע ב' כ')
שבת שלום
